אמירה אישית

גדלתי בפלורידה ליד אגם, וביליתי הרבה זמן בחוץ בטבע בילדותי. תמיד נהניתי להביט בציורים שהעננים ציירו לי בשמיים. בלימודים באומנות, למדתי ממורים טובים- ביניהם צייר בשם ניל ווליוור ז"ל שהאמין ש"הטבע הוא המורה הכי טוב באומנות". למרות שלמדתי איתו במקום רחוק מהטבע –בעיר פילדלפיה- הדחיפה שלו שאני אצייר ממעט הטבע שהיה נמצא התאימה לרצוני להיות בחוץ.

כשאני מציירת, אני מוצאת את האלמנט החי בכל דבר שנראה סטטי. הגישה הזאת נובעת מהרגשתי האישית שבכל דבר יש רוח. העצים בתמונות שלי מופיעים כדמויות. בעצם, עצים קרובים לבני אדם בכל מיני דרכים. יש לנו שירים, סיפורים וביטויים המשווים בין אדם לעצים.

אבנים והרים פחות קשורים לבני אדם אבל אם מסתכלים בהם בזמן הגיאולוגי, גם הם זזים ומשתנים, נעצבים ונסחפים. העולם נראה מוצק אבל האמת שהוא באמצע שינוי מתמיד אינסופי. גם מבחינה חזותית, הסימנים והקווים שבציורים מרמזים לתנועה באותו זמן שהדמויות נשארות שלמות ולא מאבדות את הצורות שלהן.

בציורים קודמים של נופי הערבה נטיתי להתעלם מהתערבות האדם בנוף, המתבטאת במתקני קבע או פסולת של מגוון אנשים שחלפו במקום, תוך העדפה לראות את יופיו של הטבע ומתוך מחשבה שהתערבות זו מכוערת בהשוואה.בחלוף הזמן מצא הזעם הסביבתי שלי את דרכו אל הציורים. הכנסתי חבית שמן ישנה פה וצמיג עזוב של טרקטור שם. גם עמודי החשמל מצאו את דרכם לתוך התמונות. הסחת הדעת מיופיו של הנוף שיצרו דימויים אלו היא מכוונת. בנוסף התחלתי להשתמש בפסולת שמצאתי במדבר לפיסול בשילוב עם דמויות מקרמיקה. הרעיון מאחורי התמונות כמו גם הפסלים, הוא השילוב בין הדבר החי ומה שמנוגד לחיים.